אימרותיו של הרב ניסים

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' שכל חלק בישראל עושה את חלקו עבור כלל ישראל.
העם כולו, כל חלק וחלק בו, עושה הוא במסירות לב ונפש בתחומו. אולם, אין מקום בעולם שבו הרבצת תורה, שמירת היהדות והמצוות, מרובות בו כבארץ ישראל: 
שמהם נוטעים אדמת ישראל ומיישבים שממותיה; מהם העוסקים בחרושת וכל מלאכה לביצורה ופיתוחה; ומהם שידיהם מחזיקות שלח, ושומרים בגבורה על יושביה, ומברכתם של אנשי ארץ ישראל, נהנים אחינו שבגולה, שהם ואנו ערבים זה בזה, לא רק משום שבני עם אחד אנחנו, אלא שהם מסייעים ומחזקים את ידנו 
[לדור ולדורות, חלק א' - מאמרים ונאומים, ערב ראש השנה תשכ"א, יד הרב ניסים תשע"ג, עמ' ט'ו -ט'ז]
 
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' שאין נחמה בבניין ירושלים אלא בשלום
על העם כולו להיחלץ למימוש מובנה ומשמעותה ההיסטורית של גאולת הארץ, במלחמת ששת הימים, ובמה שנמשך כוחה. ירושלים ורוב חלקי הארץ, שנשתחררו לפני כשנה, טרם נבנו, ועדיין הפרוץ מרובה על העומד, ואין רוב מישראל שיושב בהם. 
ירושלים עיר הנצח ועיר השלום. חכמינו אמרו ברוח קודשם, שכשיתקבצו הגלויות לתוך ירושלים יבוא השלום לעם ולעולם כולו. ואלה דבריהם: אין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים וישראל שנאמר 'וישב עמי בנווה שלום אלא בשלום'. ותגיע השעה שגם האומות כולן יכירו בחשיבות בניינה של ירושלים ובקיבוץ בניה לתוכה לשלום העולם.
    [לדור ולדורות חלק א' - מאמרים ונאומים, לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' לח [עיין שם גם עמ' קלה]
 
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' על חובת הציבור במצוות כלליות.
אף על פי שחייב אדם לקיימן, ראוי לו לאדם להחזיק במצווה אחת, ולהשתדל לשומרה לעשותה, בכל יכולתו. כל מצווה ומצווה יש לה תפקיד ומכוונת היא לדבר מסוים. יש מצוות פרטיות ויש מצוות כלליות, הראשונות לא באו אלא לשם עצמן, ומי שעבר על אחת מהן הפסיד שכרה של אותה מצוה בלבד. ברם, הכלליות כגון האמונה, שמירת השבת, ישובה של ארץ ישראל, וכיוצא בהן, הן בבחינת עיקר, שהכל נמשך ממנו. חובת הפרט לקיימן אבל גם חובת הכלל. הציבור והמדינה מצווים, שלא לפגוע בהן, כי הן מסמלות את עצמאותה הרוחנית, עוצמתה המוסרית, ייחודה ואופייה של האומה.
[לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים, עמ' כג]
 
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' דוחה כל גזענות ומדבר על סובלנות בין דתית
מפגשים רבים ושונים היו לעם ישראל עם דתות העולם, מהם תוצאותיהם היו קשות ונוראות, ומהם שיצרו הבנה ויחסי ידידות. כולנו שמחים שבימינו, המפגשים מעוררי הצער הולכים ונעלמים. כל זה נובע מן ההכרה, ההולכת וגוברת, למתן חופש מחשבה ואמונה לכל אדם ...
על דרך שאמרו חכמינו: 'תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה לבוא ליטול יטול'. העם ביקש להיות בכך מה שהנביא הועידו - 'ישראל אשר בך אתפאר'. לא כדי ליצור רגש עליונות, אלא כדי לשמש דוגמא. לא היינו להוטים לקבל גרים, אלא אם כן הוכיחו דבקותם באמונת ישראל. וחלילה להעלות על הדעת, אפילו בהרהור קל, שהדבר נובע ממגמות גזעניות. עם ישראל דוחה כל גזענות והבא מכל מקום ומכל גזע לקבל על עצמו באמת ובתמים עול תורה - הריהו מתקבל
                                     [לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים, עמ' שלט [עיין שם גם עמ' קלה, תמ]
 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש ניצחון אברהם במלחמת המלכים בזכות הצדקה.
ידוע מה רב כוחה של הצדקה, שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ומצילה ממוות, כמו שכתוב 'וצדקה תציל ממות'. ויכול אדם לבטל כל גזרה קשה בצדקה ובגמילות חסדים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'צדק יקראהו לרגלו' - אמר רבי ראובן - הצדקה הייתה צווחת ואומרת שאינה קיימת, אלא לרגלו של אברהם, ואם אין אברהם, מי יעשה אותה? - לכן יהי רצון מלפני הקדוש ברוך הוא 'שיתן לפניו גויים, ומלכים ירד' - וינצחם, כי בהיות אברהם קיים, יהיה מעשה הצדקה קיים, ואינו מתבטל.
וכן עשה הקב"ה ש'יתן כעפר חרבו', ונצחם אברהם ויעבור שלום, שמתוך שרדפם אברהם נתקיימה הצדקה, ויעבור שלום בעולם, כי מעשה הצדקה שלום, ובביאור 'יתן כעפר חרבו' נחלקו - ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה סובר שאברהם היה משליך עפר, ונעשה חרבות, ונמצא העפר - חרבו של אברהם. ור' נחמיה סובר שלא אברהם היה משליך עפר ונמצא חרבות, אלא הם הגויים משליכים חרבות ונעשו עפר, וזהו שאמר 'יתן כעפר' כלומר חרבותיהם של המלכים.
[לדור ולדורות חלק א' מאמרים ונאומים, עמ' סב-סג]

הישיבות ומוסדות התורה הם בתי-החומה והמגן הרוחני של העם.
                                         [לדור ולדורות, חלק א מאמרים ונאומים, עמ' רצד]
 
לעם ישראל יש תורת חיים, כלומר: שהיא נוצרה למען החיים, לראות את הדרך הטובה אשר ילכו בה. ומכיוון שהיא תורת חיים, היא תמיד רעננה כמעת שניתנה בסיני.